<h1>שו"ת הרשב"ש סימן רס"ד</h1>
<h2>דף לא:</h2>
עוד כתב כבודך בלשון הזה, ויובן ג"כ מכח ההלכה שאם אמר לאחר שנה אפילו תהיה שנה מעוברת אין חדש העיבור מן המנין וצריך חדש אחר משנה שניה, ונחזיק סברא זו מנדרים שהנודר ואומר איני אוכל כך וכך שנה אסור שנה תמימה, ואם השנה שעמד בה מעוברת אסור י"ג חדשים מיום ליום, וזהו פשוט בנדרים פרק קונם יין ובארו הרמב"ם ז"ל בנדרים פ"י, עכ"ל. אבל לא ביאר כבודך אם אדר השני בסוף השנה אם צריכה להמתין אותו חדש או לא. דנהי דאם עמד באלול וכתב לה עד שנה תמימה צריכה להמתין י"ג חדשים מיום ליום, דהכי משמע בפ"ק דר"ה [ו' ע"ב] ופרק קונם יין [נדרים ס"ג ע"א], אבל אם עמד בכ"ט באדר ואמר לה עד שנה תמימה, כיון שהגיע כ"ט של אדר ראשון הויא ליה שנה תמימה. והכי מוכח בערכין פרק בתרא [ל"א ע"ב] דגרסינן התם, א"ר אבא בר ממל מכר שני בתי ערי חומה אחד בט"ו באדר הראשון ואחר בא' באדר השני, זה שמכר לו בט"ו של אדר ראשון לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא ולימא ליה אנא קדים שחין נורא מקמי דידך, משום דמצי אמר ליה את נחית לעבורה מיום ליום אנא לא נחית לעבורה. וכן ההיא דשני טלאים נמי כההוא עניינא. ומשמע מתרוויהו דהיכא דלא נחית לעיבורא מיום ליום, מנינן חדש העבור שהוא בסוף ליתיה בכלל שתא.
ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ולומר דשני לן בין אם אדר שעומד בו הוא של שנה מעוברת והוא עומד באדר ראשון, לבין העומד באדר ושנה שאחריה מעוברת, אפילו הכי יש לומר דכיון דבאדר עומד ואמר עד שנה תמימה, כיון שהגיע לאדר ראשון מיום ליום הוי שנה תמימה, כיון שבאדר גרש ובאדר שלאחריו הוא עומד ונשלמו י"ב חדש מיום ליום. וא"א מורי הרב נר"ו כתב בפסקיו למסכת נדה פרק יוצא דופן בלשון הזה, ומסתברא שהנולדים בשנה פשוטה באדר, כיון שהגיע אדר ראשון דמעוברת וסמוכה לה עלתה להן שנה. וכן בבית בבתי ערי חומה דקא לא נחתי לעבורא דשנה ואזלינן בתר רוב שנים שהם י"ב חדש. ואע"ג דלא קרינן מגלה עד אדר שני התם איכא טעמא דסמוך גאולה לגאולה, אבל אי לאו האי טעמא קרינן באדר ראשון כדאיתא במסכת מגלה [ו' ע"ב], והכי מוכח בפרק קונם יין [נדרים ס"ג ע"א]. וליתא לדר' יהודה שאדר סתם הוא אדר ראשון, עכ"ל נר"ו. והיוצא מכלל דברים אלו שאם גרשה באמצע השנה צריכה להמתין מיום ליום אע"פ שהיא שנה מעוברת, ואם גרש באדר כשיגיע אדר ראשון של שנה שאחריה מיום ליום הויא מגורשת.
אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"א תתקס"ה] בענין מה שאמרינן בשכירות בתים פרק השואל [ב"מ ק"ב ע"א] אם נתעברה שנה נתעברה לשוכר, דוקא כשאמר לו הריני משכיר לך בית זה לשנה זו וכגון שעמד בתשרי, אבל אם עמד בניסן לא אמרן שנתעברה לשוכר, ואפילו אמר לו לשנה אני משכיר לך משום דסתם שנה אינו אלא י"ב חדש. ועוד כתבו משמו שאפילו עומד בר"ה לא אמרינן נתעברה לשוכר אלא כשאמר לו שנה זו, אבל אמר לו שנה סתם שנה אינה [אלא] מי"ב חדש ונתעברה למשכיר, ע"כ. ועדיין אני אומר לפי קוצר דעתי דכל שיש לספק אם משמע שנה מיום ליום ואפילו י"ג חדש, או משמע שנה י"ב חדש לבד, לגבי שכירות זיל לקולא לנתבע כשבא בסוף החדש, וגבי גיטין דאיסורא הוא זיל לחומרא, וכי אמרה ז"ל לענין ממונא אמרה. וכל שכן שיראה שמה ששנינו ונתעברה שנה היינו כשהיו בית דין קובעין שנים ומעברין חדשים, ובראש השנה לא ידעי אינשי אי שנה הבאה הויא מעוברת או פשוטה ורוב שנים פשוטות הן, לפיכך הויא ספיקא, אבל עכשיו דבקיאין בקביעא דשתא כשאומר עכשיו שנה דעתו שנה שלימה מיום ליום, אפילו תהיה מי"ג חדש. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני נתעברה השנה וכו', דאטו בשופטני או ברשיעי עסקינן לקרא את המגלה שלא בזמנה וידעי דשנה מעוברת היא, אלא ודאי כשקראו באדר סבורין הן שהיא שנה פשוטה, ואח"כ ראו בית דין לעבר את השנה מפני אותם דברים שנזכרו בסנהדרין [י"א ע"א], דלא תימא כיון דבהתירא קרו לה תו לא צריכי לחזור ולקרותה קמ"ל. וכתבו המפרשים ז"ל על אותה משנה ובקראו את המגלה ונתעברה השנה וכו' לא מיבעיא היכא שנתעברה השנה ואח"כ קראוה אלא אפילו (לא) קראוה ואח"כ (קראוה) [נתעברה] קורין אותה באדר שני. והכי אסיקו בירושלמי [מגילה פ"א ה"ה] דגרסינן התם, מתניתין בשנתעברה ואח"כ קראוה אבל אם קראוה ואח"כ נתעברה לא כדאי' מתניתין לא אמרה כן אלא קראו את המגלה באדר ראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני. כלומר דלישנא דמתניתין משמע שאפילו שקראוה ואחר כך נתעברה. ע"כ. וכן נמי משמע דגבי שכירות כי האי מילתא נמי היא דבאו ב"ד לעבר את השנה אחר שהיתה פשוטה, כך נראה לי לעניות דעתי. וכל זה כתבתי דרך משא ומתן אבל לעיקר דינא צריך עיון ובדיקה. ומ"מ טוב הוא להרגיל לכתוב בגיטין י"ב חדש ולא שנה כדי להסתלק מן הספק, וכן אנו רואים שבכל מקום שמזכירין לגבי גט זמן י"ב חדש ולא (מדברי) מדכרי שנה.
